פשיטת רגל 

בהתאם לדו"ח סיכום הפעילות של אגף כונס הנכסים הרשמי במשרד המשפטים לשנת 2017, עולה כי ישנה עלייה חדה בפנייה להליכי פשיטת רגל (21,231 בקשות לפשיטת רגל שהוגשו בשנה זו) – זאת על רקע שינויי חקיקה וכן תכנית "הרפורמה" שהנהיג כונס הנכסים הרשמי, אשר במסגרתה הפך הליך פשיטת רגל לתחום בזמן וכזה המכיר באינטרס הלגיטימי של חייב לפתוח דף חדש בחייו על ידי קבלת הפטר מן החובות.

במסגרת מאמר זה, אסקור בקצירת האומר את התמורות ושינויי הגישות שחלו בהליכי פשיטת רגל אשר מבקשות כיום לראות ביחיד – חדל הפירעון, כמי שאיתרע מזלו ובשל נסיבות חייו הגיע לקריסה כלכלית, זאת מבלי לייחס לו פגם מוסרי של כישלון כלכלי בשונה מן העבר. בהתאם למגמה זו והשינויים החקיקתיים שנולדו, התכלית המרכזית הינה שיקום כלכלי וחזרתו של החייב לחברה כגורם יצרני.

נכון למועד כתיבת שורות אלו (ועד לכניסת תקפו של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי), הליכי פשיטת רגל מוסדרים במסגרת פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") וכן תקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985, אשר מגדירות מיהו חייב ובאילו תנאים הוא זכאי להגיש בקשתו לפשיטת רגל. הפקודה נחקקה בשנת 1980 והתבססה בעיקרה על פקודה מנדטורית משנת 1914 שתוקנה בשנת 1936, כאשר התפיסה המרכזית באותה עת הייתה, כי שערי הליכי פשיטת רגל ייפתחו רק בפני חייבים בעלי נכסים או מרובי נושים.

מאוחר יותר, בשנת 1996 הפקודה תוקנה באופן משמעותי ביחס ליחידים, כך שניתנה להם אפשרות לפנות להליכי פשיטת רגל אף אם לא היו ברשותם נכסים כלל ובכך לפתוח דף חדש בדמות הפטר. חרף היתרון המובהק בקבלת הפטר מן מחובות, חייבים רבים נרתעו מהליך פשיטת רגל הן בשל התפיסה החברתית ששררה באותה עת על פושט הרגל והן מחמת הבירוקרטיה שאפיינה את ההליכים המשפטיים דאז, שהיו ארוכים, מסורבלים והשיתו עלויות ניכרות על המערכת הציבורית, תוך שהם דוחקים את החייבים אל מחוץ למעגל התעסוקה והחברה.

עם חלוף השנים וריבוי הליכי גבייה שמתנהלים בלשכות ההוצאה לפועל ללא כל תועלת ותכלית, עלתה החשיבות וההכרה באינטרס השיקום של החייב. אחד מהתיקונים החשובים בעניין זה נולדו במסגרת תיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל במסגרת סעיף 77א' שחוקק בו, אשר הורה על הפניית החייב היחיד להליכי פשיטת רגל אם הרשם סבר שיהא בכך תועלת.

בהמשך, בחודש בספטמבר 2013 הנהיג כונס הנכסים הרשמי רפורמה מקיפה שתחמה את הליך פשיטת הרגל לזמן מוגדר מראש וקבעה שלבים מובנים, אשר בהתקיימם, מגובשת תכנית פירעון במסגרתה החייב יכול לקבל הפטר חלוט מחובותיו. כך הפך הליך פשיטת רגל מהליך ארוך, מסורבל ולא נגיש, להליך יעיל, מאוזן וקצר מועד.

מאז כללי הרפורמה בהליך פשיטת רגל, אשר כאמור נקבעו בנהלים פנימיים על ידי הכונס הרשמי, נשמעה ביקורת על כך שגובשו תכניות פירעון ללא הנחיה משפטית ברורה ואחידה, בהיעדר שוויוניות וללא ביסוס מדעי- אמפירי, דבר שהוביל לפגיעה בניהול היעיל והצודק של הליכי פשיטת רגל עבור חייבים ונושים כאחד.

על רקע הביקורת שנשמעה, בשנת 2014 מונתה וועדה לבחינת תכנית הפירעון בהליך פשיטת רגל, הידועה בשם "וועדת חריס", שמסקנותיה אומצו באופן מלא על ידי כונס הנכסים הרשמי ועיקר מטרותיה היו, לגבש אמות מידה אחידות ומובנות לחישוב ההכנסה הפנויה של החייב כתנאי לקבלת הפטר – ובכך ליצור איזון ראוי בין זכויות החייב לבין זכויות הנושים, באופן שיותיר בידי החייב ומשפחתו את הסכום הדרוש להם למחייה הולמת בכבוד לצד החזר חובות בצורה הוגנת.

מספר שנים מאוחר יותר, בתום הליך חקיקה ממושך אישרה הכנסת את חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח- 2018 (להלן: "החוק") שיכנס לתוקפו בחודש ספטמבר 2019. במסגרת החוק החדש, ניתן ביטוי מקיף ושלם לכל היבטי חדלות הפירעון של יחידים ותאגידים תחת קורת גג אחת, בשונה מדיני חדלות הפירעון שכיום מפוזרים במספר דברי חקיקה.

מסקירת דברי החוק החדש על כל סעיפיו, נראה כי אחת מהמטרות הראשונות במעלה הינה שיקומו הכלכלי של החייב, תוך שהוא מבקש לקבע שינוי תפיסתי של ממש – כי אירוע חדלות פירעון אינו מהווה עוולה או פגם מוסרי, אלא רע הכרחי כחלק ממהלך העסקים הרגיל של חברה תקינה.

אין ספק שהליכי פשיטת רגל עברו התפתחות מרתקת ממועד חקיקתם ועד לימינו אנו, שבהם התכלית שמשתקפת הינה שיקום כלכלי ושילוב היחיד בחברה כגורם יצרני כחלק מאינטרס החברה.