אקדים ואעיר תחילה, כי מושכלות היסוד בשיטת המשפט וכן במערכת הנורמות החברתיות שלנו הינה, כי "הסכמים יש לכבד" וחובות יש לפרוע. עקרון יסוד זה שולט בדיני החוזים במשפט הפרטי ואף מטיל סנקציות על הצד המפר, בדמות השתת פיצויים כספיים ו/או נקיטת הליכי גבייה במסגרת לשכות ההוצאה לפועל.

אך נשאלת השאלה, מהו הדין כאשר לאדם פלוני אין אפשרות ממשית לפרוע את חובותיו ונקיטת הליכי גבייה לא יניבו כל תועלת? שכן, מציאות החיים הינה מורכבת ומלמדת כי אף אדם אינו חסין מפני קריסה כלכלית. הסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות; החל משינוי במדיניות מתן האשראי בבנק, מוסר תשלומים לקוי מצד לקוחות עסקיים אשר פוגע בתזרים המזומנים בעסק, פירוק התא המשפחתי והליכי גירושין, נפילת קורבן למעשי הונאה, מצב רפואי רעוע חו"ס ועוד. 

במצב דברים זה, כאשר אין במשאבים הכלכליים די כדי לפרוע את החוב או שהחובות אינם מאפשרים זכות בסיסית ואלמנטרית לקיום הולם ולמחייה נאותה בכבוד,  הוסדרו דינים מיוחדים אשר תכליתם לקבוע כללים מובנים ומערכתיים, שיהוו איזון בין אינטרס החייב (יוצר החוב) לשיקום כלכלי ומחייה בכבוד, לבין אינטרס הנושה (שכלפיו החוב) לפירעון הוגן ושוויוני של החוב. מערכת דינים אלו קרויה – דיני חַדְלוּת פירעון (Insolvency law).

נכון למערכת הדינים הנהוגה כיום (עד לכניסת תוקפו של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח- 2018 בחודש ספטמבר 2019), דיני חדלות פירעון מפוזרים ומוצאים ביטוי במספר דברי חקיקה, כגון; פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"מ-1980, פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, חוק החברות, תשנ"ט-1999 וכן הוראות סימן ב' שעניינן במתן הפטר במסגרת חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.

אמנם מדובר במערכות דינים שונות שעברו תמורות ושינויים במרוצת השנים, אך תכליתן המרכזית נותרה זהה – מתן הפטר/הסדר מחובות וחזרה למעגל החיים כגורם יצרני בחברה. 

 בשנים האחרונות, תפיסה זו קיבלה משנה תוקף ומבקשת לראות ביחיד/תאגיד אשר נקלע לאירוע חדלות פירעון, כמי שנקלע בעל כורחו לאותה "תאונה כלכלית", אשר הינה חלק אינהרנטי מחיי המסחר של חברה תקינה ויש לתת ביטוי לתכלית השיקום הכלכלי שלו כחלק מאינטרס החברה.